החלטה בתיק בש"פ 2608/11

           בפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופטת ע' וינברג - נוטוביץ) מיום 10.03.11, אשר דחה את ערר העורר על החלטת בית משפט השלום בכפר סבא והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.

           הערר הוגש כבקשת רשות ערר לפי סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) (תיקון מס' 8), ס"ח תשע"א-2011, שנכנס לתוקף ביום 27.3.11. בשים לב לכך שההחלטה נתקבלה לפני שהחוק נכנס לתוקף, החלטתי לדון בבקשה זו כבערר בזכות.

1.        ביום 30.10.10 נעצר העורר בחשד כי פרץ לביתו של המתלונן ברעננה וגנב ממנו כרטיסי אשראי, רישיון נהיגה ותעודה מזהה. העורר נעצר בקניון עזריאלי בתל אביב כשבאמתחתו כרטיסי האשראי ורישיונו של המתלונן. ביום 02.11.10 שחרר בית משפט השלום בתל אביב - יפו (כב' השופטת ה' נאור) את העורר למעצר בית מלא בהסכמת המשיבה מבלי שהוגש נגדו כתב אישום בגין החשד לעיל.

2.        זמן מה לאחר מכן, נעצר העורר פעם נוספת בגין חשדות אחרים, לפיהם ביום 09.11.10 התפרץ לדירה בהרצליה וגנב ממנה פריטי רכוש שונים, וכן בחשד שביום 11.11.10 החזיק בדירתו רכוש שהושג בעוון. ביום 19.11.10 הוגש כתב אישום נגד העורר בגין חשדות אלה לבית משפט השלום בתל אביב (מ"ת 37048-11-10. להלן: תיק תל אביב). המועד המדויק בו נעצר העורר בתיק תל אביב (בטרם הוגש נגדו כתב אישום) אינו ברור באשר בערר ובמסמכים הנלווים לו מצוינים מועדים סותרים בעניין. מהחלטותיהם של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי בעניינו של העורר (שיפורטו להלן), עולה כי העורר נעצר בשנית ביום 10.11.10 או ביום 11.11.10 (יושם אל לב כי, כאמור, לעורר מיוחס חשד לביצוע עבירה ביום 11.11.10). כך או כך, אין חולק כי מאז שוחרר העורר בתיק נשוא ענייננו ביום 02.11.10, הלה המשיך לבצע עבירות ולפיכך נעצר בשנית בתוך זמן קצר.

3.        ביום 16.12.10, שעה שהעורר נתון היה במעצר במסגרת תיק תל אביב, הוגש נגדו כתב אישום בעמ"ת 9292-02-11 לבית משפט השלום בכפר סבא בגין המעשים בגינם הוא נעצר ביום 30.10.10. כתב האישום כולל 19 אישומים, המייחסים לעורר עבירות שונות, וביניהן כניסה והתפרצות למקום מגורים, גניבה, גניבת כרטיס חיוב, הונאה בכרטיס חיוב והתחזות כאדם אחר. על פי כתב האישום, ביום 29.10.10 התפרץ העורר לבית המתלונן וגנב ממנו כרטיסי אשראי, רישיון נהיגה, תעודת זהות וטלפון נייד. ביום ההתפרצות וביום שלאחריה, ביצע העורר 17 עבירות של הונאה בכרטיסי חיוב או ניסיון הונאה כאמור, לעיתים תוך התחזות לאחר והכל באמצעות כרטיסי האשראי של המתלונן ומסמכי הזיהוי שלו. מדובר בעסקאות שונות שביצע העורר בסכומים של אלפי שקלים, ובהן רכישות תכשיטים ופרחים ותשלום במסעדות ובית קפה. העורר ניסה גם למשוך כספים באמצעות כרטיסי האשראי בסניפי בנק שונים, אך ללא הועיל. יצוין כי המעשה האחרון המיוחס לעורר בכתב האישום (להלן: אישום מספר 19) בוצע ביום 03.11.10, היינו יום לאחר שהעורר שוחרר ממעצרו ביום 02.11.10 (מדובר ברכישה נוספת שניסה לבצע באמצעות כרטיס האשראי של המתלונן).

4.        עם הגשת כתב האישום נשוא ערר זה, הגישה המשיבה בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו. בית משפט השלום בכפר סבא (כב' השופטת נ' בכור) קיבל את הבקשה בקובעו כי קיים מארג ראיות לכאורה נגד העורר שאין בו כרסום או חולשה כלשהי. לעניין עילת המעצר, נקבע כי אין ספק שהעורר מסוכן לביטחון הציבור נוכח עברו המכביד ותדירות ביצוע עבירותיו. בית המשפט אף התייחס לעורר כ"שור נגח", ששחרורו ממעצר עלול להביאו לשוב ולבצע מעשים דומים. אשר לטענת ההגנה כי נדרשים טעמים כבדי משקל להשיבו לבית המעצר מששוחרר ממנו זה מכבר, נקבע כי העובדה שרק לאחר שחרור העורר ממעצר ביום 02.11.10 נאספו מספיק ראיות להגשת כתב אישום נגדו ולבקשה לעוצרו עד תום ההליכים, מהווה טעם מספיק לשליחתו בחזרה לבית המעצר בנסיבות העניין. עוד נקבע כי אין מקום לשילוב העורר בהליך גמילה באשר אין כל ראיה כי החל בו באופן ממשי בטרם מעצרו, מה גם שבהודעתו מיום 31.10.10 ציין העורר כי הינו נקי מסמים מזה כשנה.

5.        העורר ערר על החלטת בית משפט השלום לבית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופטת ע' וינברג - נוטוביץ). בית המשפט המחוזי דחה הערר, תוך שחזר על קביעת בית משפט השלום לפיה שחרור העורר מהמעצר התרחש בטרם נאספו הראיות כולן, שרק לאחר שנצברו, הוקמה תשתית ראייתית להגשת כתב אישום נגד העורר ולבקשה למעצרו עד תום הליכים. כמו כן, הודגש כי מספר ימים לאחר שהעורר שוחרר, נעצר הלה שוב בחשד לביצוע עבירת התפרצות נוספת (בתיק תל אביב), כך שבקשת המעצר עד תום ההליכים בתיק נשוא הערר שלפנינו הוגשה בעת שהעורר כבר היה נתון במעצר. נתונים אלה המלמדים על מסוכנותו של העורר מטים את הכף לכיוון מעצרו של העורר עד תום ההליכים, למרות ששוחרר ממעצר קודם לכן. לעניין חלופת המעצר, נפסק כי לעורר ניתנו הזדמנויות רבות להיגמל מסמים אותן לא ניצל וכי בניסיון הקודם להיגמל במסגרת הליך אחר שהתנהל נגדו, עזב את מוסד הגמילה תוך שהפר את תנאי שחרורו. בנסיבות אלה, סבר בית המשפט כי אין מקום להורות על שחרורו לחלופת מעצר טיפולית או לאפשר בחינת שילובו בחלופה אחרת.

           מכאן הערר שבפניי.

6.        ב"כ העורר מעלה שתי טענות עיקריות. האחת, כי רק במקרים חריגים ועל יסוד נימוקים כבדי משקל יוחזר מי ששוחרר ממעצר לבית המעצר. במקרה שלפנינו, כך הטענה, לא קיימים נימוקים מעין אלה. לדברי ב"כ העורר, חומר הראיות שבידי המשיבה הינו אותו חומר הראיות שהיה מצוי בידיה בעת שחרור העורר ביום 02.11.10. לפיכך נטען כי בית המשפט טעה עת החליט לעצור את המבקש בשנית על סמך אותה תשתית ראייתית, משהסכימה המשיבה לשחרורו. כמו כן, נטען כי לא הוצגה תשתית ראייתית לכאורית המבססת את אישום מספר 19. לפי הטענה השניה, יש לשחרר את העורר לחלופה טיפולית בדמות הליך גמילה מסמים. ב"כ העורר טען כי במסגרת הליך קודם שהתנהל נגד העורר, החל זה בגמילה פיסית במוסד "בית חם". לאחר מכן התקבל להמשך הליך גמילה בקהילה הטיפולית "רטורנו", ברם לא החל בהליך בשל פציעה ברגלו בגינה נזקק לטיפול רפואי ממושך. כן צוין כי העורר עייף מאורח חייו ומבקש לבצע בו שינוי.

           בדיון שהתקיים בפניי חזר בו ב"כ העורר מטענתו, כי לא הוכחה תשתית הראייתית המבססת את אישום מספר 19, שעניינו עבירה נוספת שבוצעה על ידי העורר בתיק זה לאחר שחרורו ממעצר ביום 02.11.10. כמו כן, הובהר שאין מחלוקת בין הצדדים כי לאחר ששוחרר העורר ממעצרו, שב לבצע לכאורה עבירות חדשות ונפרדות לאישומים שלפנינו, נוסף על העבירה המצוינת באישום מספר 19.

7.        ב"כ המשיבה טוען כי העובדה שהעורר שוחרר ממעצר אינה יכולה להקנות לו חסינות מפני מעצר נוסף, בנסיבות בהן הוא ממשיך לבצע עבירות - הן בגדר תיק זה והן בגדר תיק אחר. הודגש כי לעורר עבר מכביד וכי הוא נכנס ויוצא מבתי כלא באופן קבוע. אשר לחלופה הטיפולית, נטען כי קיים ספק בדבר היות העורר מכור לסמים, כפי שעולה מהחלטת בית משפט השלום. ממילא, לא ניתן לומר כי העבירות המיוחסות לעורר קשורות להתמכרותו לסמים באשר עשה שימוש בכרטיסי האשראי שגנב לכאורה במסעדות, בתי קפה, מתקן לשטיפת רכב וכדומה. עוד הוטעם כי העורר אמנם החל בהליך גמילה בטרם מעצרו, אולם עזב את המקום תוך הפרת תנאי החלופה וגם מטעם זה אין להיעתר לבקשתו להישלח לחלופה טיפולית.

8.        לאחר שעיינתי בערר ושמעתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות. אפתח בטענתו הראשונה של ב"כ העורר, לפיה לא מתקיימים בענייננו טעמים המצדיקים את החזרתו של העורר למעצר, לאחר ששוחרר ממנו זה מכבר בהסכמת המשיבה. אכן, "הלכה מושרשת היא, כי לא בנקל יורה בית המשפט להחזיר לבית המעצר את מי שכבר שוחרר ממנו; וכאשר בית המשפט מתבקש להורות על מעצרו מחדש של מי ששוחרר ויצא ממעצרו על-פי החלטה קודמת, עליו לתת משקל רב לעובדה כי המדובר במי שכבר שוחרר... ככלל, מי ששוחרר ממעצר יוחזר אליו רק אם הפר את תנאי השחרור, או אם נתחדשו נסיבות המחייבות את החזרתו למעצר; וחריגה מכלל זה עשויה להיות מוצדקת רק במקרים חריגים ועל יסוד נימוקים כבדי משקל... " (בש"פ 222/98 מדינת ישראל נ' צוברי (לא פורסמה, 01.02.98)).

           יחד עם זאת, סבורני כי במקרה דנן קיימות נסיבות המלמדות על מסוכנותו הרבה של העורר המצדיקות ללא ספק את החזרתו לבית המעצר. תעוזתו של העורר שלפנינו כה רבה היא, עד כי למחרת יום שחרורו מהמעצר בגין השימוש שעשה לכאורה בכרטיסי האשראי שגנב על פי החשד מהמתלונן, ניסה העורר לעשות שימוש נוסף באחד מכרטיסי האשראי, שככל הנראה לא הוחרם בעת מעצרו (המדובר באישום מספר 19, כזכור). העורר לא "הסתפק" בכך ומספר ימים לאחר מכן פרץ על פי החשד לדירה נוספת ובעקבות זאת נעצר והוגש נגדו כתב אישום במסגרת תיק תל אביב. הנה כי כן, בחלוף יום אחד בלבד ממועד שחרורו ממעצר, ובמהלך השבוע שאחריו, העורר שב לבצע לכאורה עבירות רכוש דומות לעבירות בגינן נעצר לראשונה - הן בתיק נשוא ענייננו והן בגדר תיק נוסף וחדש.

           זאת ועוד, מהחלטת בית המשפט המחוזי עולה כי העורר צבר לחובתו הרשעות ב-101 תיקים שנתקבצו לכדי 23 הרשעות בעיקר בעבירות רכוש והונאה בכרטיסי חיוב וכן בעבירות סמים, הפרת הוראה חוקית, בריחה ממשמורת חוקית, עבירות נגד שוטרים ועוד. לא זו אף זו, העורר ריצה בעבר מאסרים ממושכים ונכון להיום תלויים ועומדים נגדו שני מאסרים על תנאי לתקופות משמעותיות ושלושה כתבי אישום, שניים מהם בעבירות דומות - נתונים שגם בהם יש כדי ללמד על מסוכנותו של העורר.

           משאלה הם פני הדברים, סבורני כי במקרה שלפנינו נתחדשו נסיבות, אשר חייבו את החזרתו של העורר למעצר לאחר ששוחרר ביום 02.11.10. דפוס התנהלותו של העורר על רקע עברו הפלילי המכביד לעייפה, כמו גם על רקע התנהלותו בתיק זה, מובילים למסקנה חד-משמעית כי נשקפת ממנו מסוכנות רבה לרכוש הציבור וכי שחרורו ממעצר עלול להוביל לביצוע עבירות נוספות. לאמור לעיל, יש להוסיף את העובדה, כי כאשר הוגש נגד העורר כתב האישום בתיק שלפנינו ועימו הבקשה למעצרו עד תום ההליכים, היה העורר עצור במסגרת תיק תל אביב ולכן לא ניתן לומר כי מדובר בשליחתו של מי שהסתובב חופשי לבית המעצר בשנית.

           לנוכח מסוכנותו המופלגת של העורר הנלמדת במידה רבה מהעובדה שהמשיך לעבור עבירות מיד לאחר שחרורו, השאלה אימתי התגבשה התשתית הראייתית נגדו בתיק זה אינה רלוונטית. זאת, גם בשים לב לכך שאין מחלוקת בדבר קיומן של ראיות לכאורה, בפרט משזנח ב"כ העורר את טענתו להיעדר תשתית ראייתית לאישום מספר 19, כמפורט לעיל.

           סיכומו של עניין זה, מצאתי כי במקרה דנן קיימים נימוקים כבדי משקל המטים את הכף לעבר השארת העורר במעצר, חרף שחרורו קודם לכן בהסכמת המשיבה. 

9.        עתה לטענתו השניה של ב"כ העורר, כי יש לשחרר את העורר לחלופת מעצר טיפולית בצורת הליך גמילה מסמים. ככלל, שקילת הליכי טיפול וגמילה מסמים תיעשה בשלב ריצוי העונש ואין מקומה בשלב המעצר. רק במקרים חריגים לאחר בדיקת מסוכנותו של הנאשם, סיכויי הצלחת הטיפול ושאלת כנות רצונו להיגמל יתאפשר שחרורו לחלופת מעצר לשם הליך גמילה (בש"פ 3418/10 עוזרי נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 09.05.10); בש"פ  8386/05 יבדייב נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 14.09.05)).

           לא שוכנעתי כי המקרה דנן נופל לגדר המקרים החריגים כאמור. לעורר ניתנה הזדמנות להיגמל מסמים במסגרת הליך קודם שהתנהל נגדו לפני כשנה (עמ"ת 7234-02-10 בבית משפט המחוזי מרכז). תחילה שהה העורר בתנאי מעצר בית במוסד "בית חם", המתמחה ב"ניקיון פיסי", ולאחר מכן אמור היה להשתלב בקהילה הטיפולית "רטורנו". ברם, ניסיון גמילה זה נכשל עוד בטרם נקלט העורר ב"רטורנו". העורר שב להשתמש בסמים ולבצע עבירות, לטענתו, בשל פציעה רפואית ברגלו שבעקבותיה נזקק לטיפול רפואי ממושך. אציין כי בתסקיר מעצר שנערך בעניינו של העורר (מיום 29.12.10) במסגרת תיק תל אביב, ואשר אליו התייחס בית המשפט קמא בהחלטתו, המליץ שירות המבחן על שילובו מחדש של העורר במוסד "רטורנו". חרף זאת, לא התרשמתי כי סיכויי הצלחת הטיפול הינם גבוהים על רקע ניסיון הגמילה הקודם. למותר לציין כי בית המשפט אינו כבול להמלצותיו של שירות המבחן והוא רשאי לסטות מהמלצות אלה לפי שיקול דעתו במקרים שימצא זאת לנכון (בש"פ 8140/08 ליכטנשטיין נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 03.10.08)).